מעיין אילון אורבך · 11 דקות קריאה

מפגש האינטייק – הרבה יותר מהיכרות ראשונה

אולי כבר קבעתם פגישה ראשונה עם מטפל או מטפלת. ייתכן שהפגישה מתקיימת בעוד כמה ימים, ואולי אפילו מחר. מאז שקבעתם את התור, ייתכן שהראש אינו מפסיק לחשוב: 'מה יקרה שם?', 'מה אם לא אדע מה לומר?', 'האם אצטרך לספר הכול כבר בפגישה הראשונה?', 'ומה אם אבכה?', 'ומה אם המטפל יחשוב שהבעיות שלי לא מספיק משמעותיות?'

אם אחת מהמחשבות הללו מוכרת לכם, דעו שאתם לא לבד. כמעט כל אדם שפונה לטיפול חווה מידה מסוימת של אי-ודאות, חשש או מבוכה לפני המפגש הראשון. למעשה, התחושות הללו אינן מעידות שמשהו אינו בסדר - הן מעידות שאתם עומדים להיכנס למרחב חדש, אינטימי ולעיתים גם פגיע.

המפגש הראשון נקרא בשפה המקצועית 'אינטייק' (Intake). אולם, למרות שמדובר במונח טכני יחסית, משמעותו רחבה הרבה יותר מפגישת היכרות או איסוף מידע. במובנים רבים, זהו הרגע שבו מתחיל להיבנות הקשר הטיפולי - קשר שנמצא במחקר כאחד הגורמים המשמעותיים ביותר להצלחת הטיפול, ללא קשר לגישה הטיפולית שבה נעשה שימוש (Bordin, 1979).

במאמר זה ננסה להבין מהו באמת מפגש האינטייק, מדוע הוא חשוב כל כך, אילו רגשות טבעי לחוות לפניו, במהלכו ואחריו, וכיצד דווקא המפגש הראשון עשוי להפוך לצעד משמעותי בדרך להיכרות עמוקה יותר - לא רק עם המטפל, אלא גם עם עצמכם.

מהו מפגש אינטייק?

המילה Intake מגיעה מהשפה האנגלית, ומשמעותה המילולית היא 'קבלה', 'קליטה' או 'קבלת אדם למסגרת'. בעולם בריאות הנפש החלו להשתמש במונח כבר בראשית המאה ה-20, כאשר מרפאות ובתי חולים פסיכיאטריים הנהיגו פגישת קבלה מסודרת לכל מטופל חדש. מטרתה הייתה להבין מי האדם שפנה לעזרה, מה הביא אותו לטיפול, מהו הרקע הרפואי, המשפחתי והאישי שלו, ומהי הדרך המתאימה ביותר לסייע לו.

עם השנים השתנתה ההבנה המקצועית של המושג. אם בעבר האינטייק נתפס בעיקר כתהליך של איסוף מידע, הרי שכיום מרבית הגישות הטיפוליות רואות בו הרבה מעבר לכך. האינטייק הוא תחילתה של מערכת יחסים. זהו המפגש שבו מתחילים להיבנות אמון, ביטחון והבנה הדדית - יסודות שילוו את התהליך הטיפולי כולו. לכן, מטרת האינטייק אינה רק להבין 'מה קרה לכם', אלא גם להתחיל להכיר מי אתם.

המטפל יבקש להבין, בין היתר: מה הביא אתכם לפנות דווקא עכשיו לטיפול, כיצד הקושי משפיע על חייכם, אילו משאבים וכוחות כבר עומדים לרשותכם, מה עזר בעבר ומה פחות, ומה אתם מקווים שיקרה במסגרת הטיפול.

אך לא פחות חשוב מכך, גם אתם מתחילים להכיר את המטפל. ייתכן שתשאלו את עצמכם, גם אם לא במודע: האם אני מרגיש שמקשיבים לי? האם אני מרגיש בטוח לדבר? האם יש לי תחושה שמבינים אותי, גם כשאני מתקשה להסביר את עצמי? אלו אינן שאלות שוליות - הן חלק משמעותי מאוד מהמפגש הראשון.

האם אינטייק חייב להסתיים במפגש אחד?

התשובה היא לא בהכרח. במקרים רבים, פגישה אחת מספיקה כדי להתחיל טיפול. אולם לעיתים נדרשים שניים ואף שלושה מפגשים עד שמתקבלת תמונה רחבה יותר.

יש לכך סיבות רבות: יש אנשים שלוקח להם זמן להרגיש בטוחים מספיק כדי לשתף, ישנם סיפורי חיים מורכבים שאי אפשר ואפילו לא נכון לנסות להכניס לשעה אחת, ויש מטופלים שמגיעים בתקופה של עומס רגשי - כך שהדבר החשוב ביותר בפגישה הראשונה אינו להספיק 'לספר הכול', אלא להתחיל להרגיש שיש מקום שבו אפשר לעצור, לנשום ולהיות.

אין בכך כל כישלון. להפך - לעיתים דווקא ההחלטה שלא למהר היא חלק מהעבודה הטיפולית עצמה.

להקשיב למה שנאמר - וגם למה שלא נאמר

אחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על האופן שבו מטפלים מקשיבים היה זיגמונד פרויד. במאמר שכתב בשנת 1912 הוא תיאר את מה שכינה 'קשב מרחף' (Evenly Suspended Attention) - עמדה טיפולית שבה המטפל משתדל שלא להתמקד מראש בפרט מסוים, אלא להישאר פתוח לכל מה שעולה במהלך השיחה: '…not directing one's notice to anything in particular and in maintaining the same "evenly suspended attention" in the face of all that one hears' (Freud, 1912/1958, pp. 111-112).

במילים פשוטות, מטפל אינו מקשיב רק כדי למצוא תשובה או להגיע במהירות לאבחנה. הוא מקשיב גם לשתיקות, להססנות, לרגשות שעולים תוך כדי דיבור, למה שנאמר בין השורות ולעיתים גם למה שעדיין קשה לומר. לכן, אינטייק טוב אינו מרגיש כמו חקירה או תשאול - הוא מרגיש כמו ניסיון אמיתי להבין אדם, לא רק את הקושי שלו, אלא גם את הדרך שבה הוא חווה את העולם.

"אין דבר כזה תינוק"

אחד ההוגים המשפיעים ביותר על עולם הפסיכותרפיה היה רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט. באחת מהרצאותיו הוא אמר משפט קצר, שהפך לאחד המשפטים המצוטטים ביותר בפסיכואנליזה: 'There is no such thing as a baby' (Winnicott, 1964/1987, p. 10).

במבט ראשון המשפט נשמע כמעט תמוה - הרי ברור שיש תינוקות. אלא שויניקוט ביקש לומר דבר עמוק הרבה יותר: תינוק לעולם אינו מתקיים לבדו, הוא מתקיים בתוך מערכת יחסים עם מי שמטפל בו. כבר מראשית החיים, תחושת הביטחון שלנו, היכולת להירגע, לסמוך, לבטא רגשות ולהכיר את עצמנו - כולן מתפתחות מתוך קשר עם אדם אחר.

גם טיפול רגשי הוא, בראש ובראשונה, מערכת יחסים. לכן, במפגש הראשון לא מתרחש רק תהליך של איסוף מידע - מתחיל להיווצר קשר חדש, המבוסס על הקשבה, סקרנות, כבוד ואמון. זו הסיבה שמטפלים רבים מאמינים שלא פחות חשוב ממה שנאמר באינטייק, חשוב איך הרגיש להיות שם.

גם המטופל בוחן את המטפל

רבים חושבים שבמפגש הראשון המטפל הוא זה שמנסה 'להכיר' את המטופל. זה נכון, אבל זו רק מחצית מהתמונה - באותו זמן ממש, גם המטופל בוחן את המטפל. לרוב, הדבר נעשה באופן לא מודע, והוא שואל את עצמו שאלות כמו: האם אני מרגיש בטוח כאן? האם אני מרגיש שמקשיבים לי באמת, או רק מחכים שאסיים לדבר? האם אני מרגיש שמכבדים את הקצב שלי? האם יש לי תחושה שאני יכול להיות כאן מי שאני, גם אם עדיין קשה לי לדבר?

אלו שאלות חשובות. לפעמים, דווקא התחושה שנוצרת בחדר היא זו שמאפשרת לאדם להתחיל לדבר על דברים שמעולם לא העז לומר בקול.

טיפול אינו מבחן

אחת המחשבות הנפוצות ביותר לפני אינטייק היא 'אני צריך להסביר את עצמי טוב', או 'אני חייב לספר הכול בפגישה הראשונה'. אין בכך צורך.

יש אנשים שמתחילים לדבר מיד, יש כאלה שזקוקים לעשר דקות, יש כאלה שבוכים, ויש כאלה שמחייכים כמעט כל הפגישה ורק אחר כך מבינים כמה היו לחוצים. יש מי שמספרים את סיפור חייהם ברצף, ויש מי שאומרים רק: 'אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.' כל הדרכים הללו הן דרכים לגיטימיות להתחיל טיפול. המטרה אינה 'להצליח' באינטייק - המטרה היא להתחיל להכיר.

לפגוש אדם, לא אבחנה

הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון הציע עמדה טיפולית יוצאת דופן. בספרו Attention and Interpretation הוא כתב: 'Without memory and desire' (Bion, 1970, p. 41).

במבט ראשון, המשפט נשמע מסתורי. ביון לא התכוון שלמטפל לא יהיה זיכרון - הוא התכוון לכך שמטפל טוב משתדל שלא להגיע לפגישה כשהוא כבר 'יודע' מי האדם שיושב מולו. הוא אינו ממהר להכניס את האדם לקטגוריה, לאבחנה או להסבר מוכן מראש. במקום זאת, הוא משתדל להישאר סקרן, להקשיב, ולהיות מוכן להיות מופתע.

עבור המטופל, יש לכך משמעות עמוקה - זו התחושה שמולו יושב אדם שמנסה באמת להבין אותו, ולא רק להסביר אותו.

אילו רגשות טבעי להרגיש לפני האינטייק?

אין דרך אחת להרגיש. יש אנשים שמגיעים מלאי תקווה, אחרים חוששים, יש מי שמתביישים, ויש כאלה שמתלבטים עד הרגע האחרון אם בכלל להגיע.

אפשר להרגיש חרדה, מבוכה, בושה, תקווה, הקלה, ספק או התרגשות - ולעיתים כמה מהן יחד. אפשר גם לחשוב 'אולי אני מגזים', 'אולי הבעיות שלי לא מספיק משמעותיות', 'מה אם אבכה' או 'מה אם לא אצליח להסביר'. כל אלו מחשבות מוכרות מאוד - למעשה, רוב המטפלים שומעים אותן שוב ושוב לאורך השנים.

ומה אם לא אצליח לדבר?

זו אולי אחת השאלות השכיחות ביותר. התשובה פשוטה: גם זה בסדר.

לפעמים אפשר להתחיל דווקא מהמילים 'אני לא יודע איך להתחיל', או 'יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, שאני לא יודע במה לפתוח', ואפילו 'אני מאוד לחוץ להיות כאן'. דווקא המשפטים הללו מאפשרים למטפל להכיר אתכם טוב יותר. טיפול רגשי אינו מבוסס על היכולת לדבר 'נכון' - הוא מבוסס על האפשרות להיות כפי שאתם באותו רגע.

אחרי שהמפגש מסתיים

רבים חושבים שאם הפגישה הייתה טובה, הם יצאו ממנה רגועים. בפועל, לא תמיד זה כך. יש מי שיוצאים בתחושת הקלה, אחרים מרגישים עייפות, יש שחווים הצפה רגשית, ויש מי שחוזרים הביתה ומתחילים לחשוב: 'למה סיפרתי את זה?', 'שכחתי להגיד את הדבר הכי חשוב', 'אני לא בטוח שהוא הבין אותי', או 'אולי אני בכלל לא צריך טיפול'.

גם התחושות הללו טבעיות. המפגש הראשון פותח לעיתים דלת לרגשות שהיו סגורים במשך שנים, ולפעמים לוקח להם זמן להתארגן. לכן, אין צורך למהר להסיק מסקנות כבר אחרי הפגישה הראשונה.

דווקא את זה כדאי להביא לפגישה הבאה

אחת ההמלצות החשובות ביותר שאני נותנת למטופלים היא פשוטה: אם יצאתם מהאינטייק עם מחשבות או רגשות חזקים - הביאו אותם לפגישה הבאה. אם התאכזבתם - ספרו על כך. אם הרגשתם שלא הובנתם - אמרו זאת. ואם דווקא הרגשתם הקלה גדולה - שתפו גם בזה.

הטיפול אינו עוסק רק במה שקורה מחוץ לחדר - הוא עוסק גם במה שקורה בין המטפל למטופל. ולעיתים, דווקא השיחה על התחושות שנוצרו בעקבות המפגש הראשון הופכת לאחד הרגעים החשובים ביותר בתחילת התהליך.

איך אדע אם המטפל הזה מתאים לי?

זו שאלה חשובה, ואין לה תשובה אחת שמתאימה לכולם. עם זאת, המחקר הפסיכולוגי מצביע על גורם שחוזר שוב ושוב כאחד המנבאים המשמעותיים ביותר להצלחת טיפול: הברית הטיפולית (Therapeutic Alliance) - כלומר, איכות הקשר שנוצר בין המטפל למטופל (Bordin, 1979).

במשך עשרות שנים ניסו חוקרים להבין מה באמת מסייע לאנשים להפיק תועלת מטיפול, ובחנו לשם כך אלפי מטופלים, בגילים שונים, עם קשיים מגוונים ובגישות טיפוליות שונות. הממצא שחזר על עצמו היה מעניין: מעבר לשיטה הטיפולית עצמה, כאשר המטופל מרגיש שמקשיבים לו, שמכבדים אותו ושיש שיתוף פעולה בינו לבין המטפל - גדלים משמעותית הסיכויים שהטיפול יסייע לו (Flückiger et al., 2018).

חשוב להבין שאין פירוש הדבר שחייבים לצאת מהמפגש הראשון בתחושת ודאות מוחלטת. אמון אינו נבנה בשעה אחת - הוא נבנה לאט, מתוך רצף של מפגשים שבהם האדם מרגיש שהוא יכול להיות כפי שהוא, גם אם הוא מבולבל, חושש, כועס או עדיין אינו יודע כיצד לתאר את מה שעובר עליו.

לכן, אם יצאתם מהאינטייק בתחושה ש'היה לי מקום', 'לא הרגשתי שנשפטתי', או 'אולי אצליח להיפתח כאן עם הזמן' - אלו סימנים טובים. ואם יצאתם דווקא עם ספקות, בלבול או תחושת אי-נוחות, גם להם יש מקום: לעיתים כדאי להביא אותם למפגש הבא ולבדוק אותם יחד עם המטפל, ובמקרים אחרים ייתכן שהם יסייעו להבין שמטפל אחר יתאים לכם יותר. גם זו אפשרות לגיטימית.

"הרופא עצמו הוא התרופה"

הפסיכואנליטיקאי והרופא מייקל באלינט כתב: 'The most frequently used drug in general practice is the doctor himself' (Balint, 1957, p. 1).

למרות שבאלינט כתב על עבודתם של רופאי משפחה, רעיונו השפיע עמוקות גם על עולם הפסיכותרפיה. הוא הזכיר לאנשי המקצוע שהידע, הניסיון והשיטה חשובים מאוד - אך גם האדם שמאחוריהם: האופן שבו המטפל מקשיב, הדרך שבה הוא מגיב, והיכולת שלו להיות סקרן, אמפתי ונוכח. כל אלה אינם רק 'תוספת' לטיפול - הם חלק מהטיפול עצמו.

לפני שאתם מגיעים למפגש הראשון...

אם אתם עומדים להתחיל טיפול, אולי כדאי לזכור כמה דברים פשוטים: אינכם צריכים להתכונן כמו למבחן. אינכם חייבים לספר את כל סיפור חייכם בפגישה הראשונה. מותר לכם לשתוק, להתרגש, לבכות או לומר שאינכם יודעים איך להתחיל. אם שכחתם לומר משהו חשוב - תמיד אפשר לחזור אליו בפגישה הבאה. וגם התחושות שעולות כלפי המטפל הן חלק מהטיפול, וראוי לדבר עליהן.

לסיום

ההחלטה להתחיל טיפול רגשי דורשת לא פעם אומץ. היא כרוכה בוויתור, ולו לרגע, על הניסיון להתמודד לבד, ובהסכמה לאפשר לאדם אחר להתקרב אל עולמכם הפנימי.

מפגש האינטייק אינו רק שלב טכני בדרך לטיפול - הוא ההזדמנות הראשונה לעצור, לספר את הסיפור שלכם בקצב שלכם, ולהתחיל לבנות קשר המבוסס על הקשבה, אמון וסקרנות.

ייתכן שלא תצאו מהמפגש הראשון עם תשובות לכל השאלות. אך אם תצאו ממנו עם תחושה שיש מקום שבו אפשר לחשוב, להרגיש ולדבר מבלי לחשוש משיפוט - ייתכן שכבר נעשה הצעד הראשון במסע הטיפולי. כפי שכתב ויניקוט, הפסיכותרפיה מתרחשת במפגש שבין שני עולמות (Winnicott, 1971). במובן הזה, האינטייק אינו רק תחילתו של הטיפול - הוא כבר חלק ממנו.

מקורות

Balint, M. (1957). The doctor, his patient and the illness. Pitman Medical.

Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation. Tavistock.

Bordin, E. S. (1979). The generalizability of the psychoanalytic concept of the working alliance. Psychotherapy: Theory, Research & Practice, 16(3), 252–260.

Flückiger, C., Del Re, A. C., Wampold, B. E., & Horvath, A. O. (2018). The alliance in adult psychotherapy: A meta-analytic synthesis. Psychotherapy, 55(4), 316–340.

Freud, S. (1958). Recommendations to physicians practising psycho-analysis (J. Strachey, Trans.). In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 109–120). Hogarth Press. (Original work published 1912).

Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock.

Winnicott, D. W. (1987). Babies and their mothers. Addison-Wesley. (Original work published 1964).